רוני דואני בדרך להחלמה והשלמה | נבחרת גרין - מגזין שופרסל
דלג לתוכן העמוד (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2) דלג לתפריט (מקש קיצור 3) דלג לדף הבית (מקש קיצור 4)

האתגר של רוני: בדרך להחלמה והשלמה

תמונה גרסת הדפסה

האדם עושה תכניות ואלוהים צוחק. גם אני עשיתי תכניות. מאיה נולדה בספטמבר ולפי החישובים שלי, כבר לפני שלושה שבועות, הייתי אמורה לקפוץ על הבורד של סרף סט, לאמן, להתאמן, אולי אפילו להצליח להעלות את הסקיני עד מעל הברכיים. כמו שבטח קראתם, נקודת חן לא נחמדה בזרת של הרגל, שינתה את התוכניות. כל כך הייתי ממוקדת ברצון שלי לחזור להתאמן ולאמן, עד שבימים הראשונים שאחרי הבשורה והניתוח, כל הדמעות והתסכול, היו על הנכות שנכפתה עלי. לקח לי שבוע להבין שמשהו יותר גדול קורה כאן - שהאנרגיות שלי צריכות להיות ממוקדות בהחלמה. שעם כל הכאב והתסכול, הסיבה שאני על הספה היא טובה, כי הניתוח הזה הסיר מהגוף שלי איום גדול על חיי. זה נשמע גדול, אבל זאת האמת הפשוטה. בנקודה הזאת, כשהאסימון נפל, התמסרתי לספה ולמדתי אפילו להנות מהרביצה שנכפתה עלי: במקום לחזור לעבודה ולוח זמנים מטורף, המשכתי להתחבק עם מאיה כל יום כל היום, התפניתי לבינג'ים ארוכים והשלמתי שלוש עונות של האחיות המוצלחות שלי, חברות עלו לרגל כל היום, חני חזר הביתה כל יום מוקדם מספיק כדי להיות נוכח בארוחות הערב, המקלחות והלילה טובים, ובאיזשהו אופן, זכיתי לחופשת לידה אמיתית. היום חזרתי להתאמן, לאט יותר, מעט יותר, חלש יותר, אבל זה בסדר. בשבוע הבא אני אחזור לאמן בעזרת אסיסטנטיות חינניות שידגימו את מה שאני עדיין לא יכולה לעשות. אני מבטיחה לעצמי עכשיו, שעם כל הרצון לחזור לשגרה, אני אקח לי, בתוכה, הפוגות קטנות, כי גם כשאני כבר אוכל לרוץ, אפשר לפעמים לבחור ללכת לאט, או אפילו לשבת רגע. 

עוד ממני

לא כדאי לפספס